<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תשס"ב</h1>
<h2>דף ג:</h2>
נשאל עוד על מה סמכו העולם להתיר כרים וכסתות של גוים שהם תפורין בפשתן. והשיב הדברים עתיקים ונתלים באילני הגדולים. [ו]מכלל זה כובעי לבדין שעושין שפה לפיהן של עור ותפורין בחוט של פשתן ונהגו בהם היתר בכל ארצנו. והטעם למתירים מפני שאין בהם כלאים דאורייתא שאין כלאים דאורייתא אלא שוע טווי ונוז [כלאים פ"ט מ"ח]. ועוד שהכובעים והכרים והכסתות קשים הם, וכל שאין בו כלאים דאורייתא לא אסרו להציעו תחתיו לכולי עלמא (ודבר) [בדבר] שאין דרכו להעלותו עליו כמו כרים וכסתות. וזו היא ששנינו במסכת כלאים [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים. ומכל מקום להעלות עליו או אפילו להציע תחתיו אם בשרו נוגע בהם [אסור וכן] אם היו מלאים אסור לישב עליהם [מפני] שיהו שוקעין כשאדם יושב עליהם והצדדין עולים מכאן ומכאן הוי כהעלאה. דגרסינן עלה דההיא בירושלמי [כלאים פ"ט ה"א] הא דאיתמר מותר בריקן אבל במלא אסור. ואם כן עדיין קשה על מה שנהגו לישב עליהם במלאים ונתונים על גבי מטה ובשר נוגע בהו, וכל שכן הכובעים שאדם נושא על ראשו. ויש לומר דאותם כרים וכסתות ששנינו במסכת כלאים ברכים גזרו אף על פי שאין בהן כלאים דאורייתא, אבל בקשין כשלנו מותר דלא גזרו על הקשים כלום. והיינו דאמרינן בסוף פרק ראשון דמסכת ביצה [ט"ו ע"א] (ולא) [אלא] בקשים וכדאמר רב הונא בריה דרב יהושע נמטא דגמדא והם הלבדים שאינם טווין וארוגין. ואותם שהיו עושים בנרש היו קשים ויש בהם תרתי לטיבותא, חדא שאין בהם כלאים דאורייתא ועוד שהם קשים. והילכך לא גזרו רבנן ואפילו בשרו נוגע בהם ואפילו בהעלאה ממש. וכרים וכסתות שלנו וכל שכן הכובעים קשים הם. ונראה שעל זה סמכו בכל מקומותינו לנהוג היתר בדבר זה בכרים וכובעים. גם אפשר שהכרים והכסתות שלהם היו דאורייתא שמא שוע טווי ונוז היו אלא שהיו קשים. וכל שהם קשים לא גזרו בהם להציעם תחתיו דלא אסרה תורה אלא העלאה, וכדתניא [שם י"ד ע"ב] לא יעלה עליך [ויקרא י"ט] אבל אתה מציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים ז"ל אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו. וכיון דאין אסור דאורייתא אלא בהעלאה לא גזרו בהצעה אלא ברכין ובקשין לא גזרו, וכדאמרינן ביומא [ס"ט ע"א] גבי בגדי כהונה דפרחי כהונה מקפלים אותם ומניחין אותם תחת מראשותיהם, ופריך ותיפוק ליה משום כלאים, ואוקמא רב אשי משום דקשים הם. ואעפ"י שבגדי כהונה הם כלאים דאורייתא כדאיתא פרק קמא דערכין [ג' ע"ב] ובמנחות פרק התכלת [מ"ג ע"א]. דאמרינן התם הכל חייבין בציצית כהנים לויים ישראלים, ופריך פשיטא, ופריק כהנים איצטריכא ליה הואיל ואישתרי כלאים לגביהו לא לחייבו בציצית, קא משמע לן. אלמא בגדי כהונה כלאים דאורייתא ואפ"ה כיון שהיו קשים לא גזרו בהן והתירו לקפלן ולהניחם תחת מראשותיהם. וכיון שכן כרים וכסתות שלנו שהם קשים ואין בהם כלאים דאורייתא שאינן שוע טווי ונוז לא גזרו כלל.
